אלוף משנה א' הורה לצלף לירות בראשו של איהאב איסלים בן ה-17 למרות שלא עשה דבר

ברשימות הראשונות בסדרה "רשיון להרוג" סקרנו שני מקרים בהם הצורך בחקירה מקצועית היה ברור לחלוטין ומחדלי מצ"ח והפרקליטות בעניינם זעקו לשמיים. למרות זאת בשניהם צה"ל התעקש לטעון כי ההרוגים נורו לאחר שהיוו איום, גם נוכח פסק דין אזרחי שקבע אחרת. המקרה שלהלן הוא מעט שונה: כאן צה"ל הודה כי ההרוג חף מכל פשע, ושירי הצלפים המדויק בראשו של איהאב איסלים בן ה-17 בוצע מבלי שההרוג עשה כל רע.

ובכל זאת, מצ"ח כשלה במציאת היורים, כשלה במציאת סרט וידאו צה"לי שתיעד את הירי ומה שקדם לו, וכשלה במציאת יומני המבצעים שעשויים היו לשפוך מעט אור על האירועים שהתרחשו בשכם ב-25 ביוני 2004.

כשלים דומים בחקירת מקרי הרג חפים מפשע באותה גזרה, אשר את חלקם נסקור להלן, מעלים ספק באשר לטענה שהירי היה טעות בודדות, ועלולים להצביע על מדיניות פתיחה באש לא חוקית. על אף עדויות שתמכו בגירסה הזו, גם את החשד הזה מצ"ח לא הצליחה לחקור.

אישית לוחצת

סוף יוני 2004, דמדומי האינתיפאדה השנייה. כוחות צה"ל עסקו בפעילות נרחבת באזור שכם, תחת שם הקוד "אישית לוחצת". מדי לילה היו נכנסים חיילים לעיר ולמחנות הפליטים באזור ועוצרים עשרות תושבים פלסטינים שנדרשו לשיחה עם רכזי השב"כ. חיילים שהיו שם מתארים תקופה אינטנסיבית, מלאת "אקשן", שגם גבתה לא מעט קורבנות, בעיקר בצד הפלסטיני.

בליל ה-25 בחודש, בסביבות תשע בערב, יצאו האב ושני האחים למשפחת איסלים מרובע יסמינה למרפסת ביתם. הם דיברו זה עם זה ועם השכנים שמעבר לרחוב כשהם נשענים על המעקה במשך כשעתיים, עד שלפתע פילח כדור את ראשו של איהאב בן ה-17, וכדור נוסף (או שאותו כדור) פגע בעינו של אחיו בן ה-15. רסיסים פגעו גם בראשו של האב ובאחיות הקטנות שעמדו לא רחוק מהם. איהאב נהרג במקום, את עינו של האח לא הצליחו אנשי "ועדות ההצלה הרפואיות" בשכונה להציל, בין השאר בגלל ירי של כוחות צה"ל שמנע מהם להגיע מיד לבית משפחת איסלים.

כרזות בשכם לזכר איהאב איסלים, בן 17, שנורה בראשו על ידי צלף צבאי

החקירה לא מצליחה לאתר את היורים

במשך שנתיים לא נפתחה כל חקירה. שום מאמצים לא נעשו על מנת לנסות ולברר מה באמת קרה שם, למרות שהכשל הבסיסי – ירי בנערים חפים מפשע, שניצבו בביתם, הרחק מכל פעילות צבאית – היה ידוע מלכתחילה לצבא.

בעקבות פניית ארגון "בצלם" לפרקליטות הצבאית הוחלט להטיל על המשטרה הצבאית לבדוק את פרטי המקרה. רק שנה לאחר מכן יצר חוקר קשר עם "בצלם" כדי לקבל מסמכים ואת מספר הטלפון של המשפחה. כעבור שלושה חודשים נוספים ראיין חוקר צבאי במילואים את בני המשפחה ואת העדים. מעדויותיהם ברור כי איסלים נורה ללא סיבה.

שלושה חודשים נוספים עברו, ואז התחיל המצוד אחרי יומני המבצעים. החוקר ניהל עשרות שיחות, במהלכן ניסה לאתר את יומני המבצעים מאותה תקופה. שוב ושוב נאמר לו כי היומנים נמצאים במכולה נעולה, שהמפתח היחיד שלה נמצא בידי קצין שנמצא בדיוק ברמת הגולן. אחר כך נאמר לו שהיומנים הושמדו, ואז נמסר בעצם שהם נמצאו.

החוקר נסע לחטיבה רק כדי לגלות שהאדם עם המפתח לא נמצא שם, חזר לבסיסו, שלח מיילים, פקסים, התקשר, עלה בסולם הדרגות, ירד, ולבסוף, אחרי שנה שלמה ועשרות פעולות, ביולי 2008, ארבע שנים אחרי הארוע, נמסר לחוקר שהיומנים הועברו לארכיון צה"ל. אלא שגם בארכיון יומן המבצעים של הגדוד לא נמצא. יתרה מכך, הדיווח מהגדוד לחטיבה המרחבית נמחק בעט מיומן החטיבה – לא ברור על ידי מי ומה הסיבה לכך. עם זאת ניתן לקרוא שם בבירור טענה כי נצפו שני אנשים זוחלים על גג. הגירסה הזו נשללה על ידי עדויות כל המעורבים מאוחר יותר. לחוקר גם נאמר שהמחשב שעליו אוחסן התחקיר המבצעי הרלבנטי קרס כמה חודשים אחרי הירי.

במקום לבדוק לעומק את צירוף המקרים הזה, שעתיד לייתר כמעט את החקירה, החוקר ויתר על המשך הניסיונות למצוא את התיעוד היחיד לאירוע הירי. שנתיים מאז תחילת החקירה וארבע שנים אחרי הירי, יכלה המשטרה הצבאית להתחיל בעבודתה, אך ללא ראיות פיזיות וללא תיעוד כתוב ומצולם – ברור לכולם מה יהיו התוצאות.

> רשיון להרוג, כתבה ראשונה בסדרה: למה יאסר א-טמייזי נורה למוות?

דיווח מושחר - יומן מבצעים חטיבה מרחבית

זחילה על הגג מצדיקה ירי?

בשלוש השנים הבאות ראיינו החוקרים חמישה חיילים. ארבעה מהם לא זכרו אם היו שם או שבוודאות לא נכחו באירוע. חלק מהחיילים טענו שזחילה על גגות היא פעולה המצדיקה ירי, וחלקם חשבו שרק אם לזוחלים יש משהו ביד ניתן לירות בהם.

בכל מקרה, כל סוגיית הזחילה אינה רלבנטית, מפני שהמשפחה שהתה במרפסת ביתה, בעמידה. מדובר אמנם בקומה האחרונה בבניין והמרחק לגג הוא רק כשני מטרים, אך כאמור אין שום עדות לפיה המשפחה הייתה על הגג.

בנוסף, עדויות אלו עומדות בסתירה להוראות הפתיחה באש, אשר מאשרות ירי כזה רק במקרה של זיהוי סכנה ודאית לחיים, ולא בעקבות "התנהגות חשודה". כמו כן, מעבר קצר על יומני המבצעים מהתקופה בחטיבה מגלה לפחות שמונה מקרים בהם זיהו חיילים צעירים פלסטינים זוחלים או שוהים על גג ולא פותחים באש, כך שטענת החיילים כי הייתה הוראה לירות במי שנצפה כזוחל על גגות אינה יכולה להתקבל כאמת. כאמור, מדובר ממילא בעדות שכלל לא רלבנטית למקרה זה.

דיווחים על שוהים בגגות מאירועים אחרים.

בהמשך ראיין החוקר את רס"ן ג', שלטענתו הגיע רק אחרי ה"הפלה" (הירי). על פי ג', מפקד הכח היורה אמר לו שהשניים, איהאב ואחיו, "התנהגו בצורה חיילית". למרות שפיקד בעצמו על הצלפים שירו והרגו את איסלים, הוא טוען כי הוא "לא זוכר שמות" של החיילים היורים. רס"ן ב', נחקר נוסף, טוען כי גם הוא לא היה מעורב, לא החיילים שלו זיהו, ולא החיילים שלו ירו, אך זכור לו שדובר על כך כי הסיבה לירי הייתה זחילה. לטענתו, במרחק כל כך גדול מהחיילים לא פותחים בנוהל מעצר חשוד אלא יורים.

החוקר לא טרח לשאול איזה סכנה היוו בני המשפחה, אם אכן הם שהו במרחק כה גדול מהצלפים.

אחרי שעתיים הדמויות הפכו פתאום למסוכנות

הנחקר הרלבנטי היחיד שמצליחים חוקרי מצ"ח לאתר, שש שנים לאחר האירוע, הוא אל"מ א', מח"ט בזמן החקירה ומי שכיהן כמפקד הכוחות בשטח בזמן האירוע. הגרסה שלו להשתלשלות העניינים מוזרה מאוד: לטענתו, התצפית זיהתה שתי דמויות על הגג במרחק 200-300 מטר מהכח. הדמויות עמדו שם במשך שעתיים, שבמהלכן, הוא מעיד, הן לא עשו כלום ורק דיברו בינן לבין עצמן. למרות זאת הוא נתן את ההוראה לירות, גם אחרי שהסתכל באמצעים המיוחדים של הצלפים וראה במי הוא עומד לפגוע.

שניים-שלושה צלפים ירו כל אחד בין כדור אחד לארבעה כדורים על מנת לפגוע בשתי הדמויות שעמדו ודיברו על הגג במרחק 200-300 מטרים מאל"מ א', ולא היוו סכנה לאיש. וזהו. העדות המרשיעה הזו, לכאורה, נותרת כפי שהיא. אין סיבה, אין צידוק, פרט ל"הם נראו חשודים".

מפקד הכח, אל"מ א', כלל לא מעומת עם העובדה הבלתי ניתנת לערעור כי זו הייתה החלטה שגויה, וממילא, הוא לא נאלץ לשלם עליה. היות והיורים לא נמצאו, לא ניתן היה לעמת אותו עם גרסאותיהם ולא ניתן היה לבדוק את הסבירות של אותה החלטה.

כיום מכהן א' בתפקיד בכיר בצה"ל.

יורים חופשי על הגגות

בתקופת האינתיפאדה השנייה היד על ההדק הצה"לית היתה קלה הרבה יותר. יחד עם זאת, גם הגנת ה"ירי בשל התנהגות החשודה" אינה סבירה במיוחד. א' הכיר היטב את הפקודות לפתיחה באש כמפקד גדוד, וידע שהתנהגות חשודה בלבד אינה מצדיקה ירי.

התמונה נעשית חמורה עוד יותר כשמביאים בחשבון מקרי הרג נוספים בגזרה. עולה הרושם שחקירה רצינית של הירי באיהאב איסלים היתה מונעת פגיעה בחפים מפשע נוספים בחודשים ובשנים שלאחר מכן.

פחות מחודשיים אחרי המקרה המדובר, ב-16 באוגוסט 2004, נורה זאהר סמיר עבדו אל-אדהם בראשו כאשר שהה על גג ביתו בשכם. לא נפתחה חקירה במקרה שלו.

יום אחר כך ילד בן 9, ח'אלד ג'מאל סלים אל-אוסטה שמו, נורה ונהרג בפתח ביתו בשכם – כך לפי נתוני "בצלם". איבריז דורר'אם דיב אל-מינאווי בת 19, תושבת שכם, נהרגה מירי ב-17.09.2004 בשכם, בעת שעמדה על גג ביתה.

היו גם מקרים מוקדמים יותר: חודש לפני המקרה של משפחת איסלים, ב-7 במאי, נורה בחזהו בסים בסאם מוחמד כלבונה בן ה-19, כאשר שהה על גג ביתו יחד עם חבריו. קודם לכן, ב-2 במאי, נורה בגבו ג'מאל שחאדה רדוואן חמדאן, כאשר שהה ברחוב בשכם. כל העדויות שנאספו במקרים הללו קובעות שהקורבנות לא היוו סכנה לחיילי צה"ל עת נורו.

עוד באותה גזרה, באפריל אותה שנה, ד"ר יאסר אחמד מוחמד אבו ליימן, 32, נורה בכפר טלוזה. בצה"ל טענו תחילה כי מדובר בחיסול שנבע מהעובדה שאבו ליימן היה פעיל בחמאס. לאחר שהתברר כי מדובר במרצה באוניברסיטה הערבית-האמריקאית בג'נין שינה דובר צה"ל את גרסתו. על פי הטענה החדשה, לאבו ליימן היו קשרים עם מבוקשים. גם גרסה זו הופרכה ולבסוף צה"ל הודה שהחיסול בוצע בשוגג, כי ההרוג לבש בגדים שתאמו למבוקש אחריו נערכו חיפושים בגזרה. לא נפתחה חקירה במקרה זה.

חודש קודם לכן ח'אלד מאהר זכי ולוויל, בן 6, נורה ונהרג כאשר צפה מחלונו בחיילים הפורצים למחנה בלטה.

הדפוס ממשיך לאחר סיום האינתיפאדה

אירועים דומים המשיכו להתרחש גם כאשר רף האלימות בגדה ירד מאוד. עאמר חסן חסן בסיוני, בן 16, נהרג ב-03.03.2006 בעין בית אל-מאא, מחוז שכם, מירי צלף, כשעמד על גג ביתו. מוחמד אחמד מוחמד א-נאטור, בן 17, ואיבראהים מוחמד אחמד א-שיח' עלי, בן 16, תושבי בלאטה במחוז שכם, נורו ונהרגו ב-19.02.2006 כשעמדו על גג ביתו של עלי.

ב-26.2.07 הוטל עוצר על שכם. ענאן א-טיבי, 52, עלה לגג ביתו בצהרי היום כדי לתקן את מיכלי המים ביחד עם שני בניו. כאשר צפו בחיילים בקרבת מקום החלו לרדת במדרגות לכיוון ביתם, ואו אז נורו לעברם יריות. ענאן נפגע בצווארו, נפל במדרגות, ונהרג. חקירה לא נפתחה גם במקרה זה. בפרקליטות הצבאית טענו כי באותה עת בשכם "לא היו אמורים אנשים תמימים להסתובב בחוץ" (עמוד 24). זהו טיעון לא רלוונטי היות ובני המשפחה שהו על גג ביתם, ונורו כאשר ירדו במדרגות הבית.

מצ"ח לא יודע לחקור פעולות שיטור

ההצטברות של אירועים אלה מעידה על דפוס פעולה קבוע, שלכל הפחות היה צריך להיות קו מרכזי בחקירת המקרה של איהאב איסלים, להביא למאמץ מינימלי למציאת היורים וכן לאיתור אלו שהביאו לירי במשפחה. בעיקר היה צריך להביא לחקירה פלילית ופיקודית את שאלת הפקודות לפתיחה באש שנוסחו בגזרה. זאת על אחת כמה וכמה לאור עדויות החיילים, אשר בבירור הצביעו על הבנה ויישום שגוי של ההנחיות. במקום זאת אל"מ א' קודם, כאמור, והיום משמש בתפקיד מרכזי בצה"ל.

מהלך חקירת הריגתו של איהאב איסלים הוא שערורייתי. ארבע שנים לקח לחוקרי המשטרה הצבאית לראיין חמישה אנשים. במהלך אחד הראיונות מספר רס"ן ג' שכנראה כל האירוע צולם בווידאו, אך בדיקה שטחית של החוקרים מצביעה על כך שבזמן הבדיקה, ארבע שנים לאחר האירוע, נעלמו ההקלטות וכנראה שהושמדו.

איש מהחוקרים לא טורח לעמת את הנחקרים עם העובדה שכולם מדברים על שתי דמויות, כשבפועל עמדו שם לפחות שלוש שנורו על ידי החיילים, ועוד שתי אחיות קטנות שספגו רסיסים. איש גם לא טורח לשאול על "סכנת החיים" אותה חשו הקצינים שעמדו מאות מטרים משני הנערים עליהם ירו, כמו גם על העובדה כי נורו כשהם עומדים ונשענים על מעקה מרפסת ביתם.

החוקרים גם לא טורחים לבדוק מדוע גם כעבור שעתיים בהן עמדו האחים ופטפטו ביניהם עדיין חשו החיילים החמושים עד צוואר סכנה כה גדולה לחייהם עד שנאלצו להרוג אותם. החוקרים נכשלים במציאת החיילים היורים, שעל פי עדות מפקד הכח מנו בין שניים לשלושה. ואלה רק הכשלים הגלויים.

הצבא לא יכול להסתתר יותר מאחורי צידוקי "לחימה" כשהוא יורה באנשים, כי בפועל הוא משמש ככח שיטור. כל מצב הכיבוש הצבאי, הן בחוק הבינלאומי והן בחוק הישראלי, נועד להיות עניין זמני. המשטרה הצבאית בכל צבא תפקידה לחקור את אנשיה, ואנחנו משוכנעים שבענייני סדר, משמעת, ואפילו הברחות סמים ונשק לתוך ומחוץ לצבא היא עושה עבודה נהדרת. אבל במציאת אשמים בפגיעה באזרחים מוגנים על ידי אנשיה שלה – כאן אנחנו רואים שהיא נכשלת פעם אחר פעם, ובצורה מחפירה ומבישה.

גם במקרה הזה, שכביכול נערך בעת פעילות מבצעית, כשהעדויות הפיזיות סותרות לחלוטין את גרסת החיילים, כשמפקד הכח עצמו מודה למעשה בירי לא מוצדק בנערים חפים מפשע, גם אז אין אשמים.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s