יאסר א-טמייזי נורה למוות בעודו כפות, החייל היורה לא הואשם

כששומעים את הסיפור על יאסר א-טמייזי המחשבה הראשונה היא שמדובר בבדיה. שיש משהו אחר המסתתר מאחורי הדיווח היבש הזה, עוד אחד ממאות הדיווחים היבשים שמגיעים אלינו על ירי של חייל בתושב פלסטיני. גם צלילה לפרטי המקרה על בסיס מה שהגיע לתקשורת הישראלית לא משנה את ההרגשה הזו. הרי לא יתכן שאדם כפות ימצא את מותו בירייה בתוך בסיס צבאי, ועוד מידי חייל, ואיש לא יעמוד לדין.

רק כשקיבלנו לידינו את תיק החקירה שניהלה המשטרה הצבאית החוקרת במקרה, כולל פרטי העדויות מכל החיילים המעורבים, הבנו עד כמה הדברים רקובים בממלכת יהודה.

התיק הזה, שטופל גם על ידי ארגוני זכויות האדם "בצלם" ו"יש דין" וכן בוועדת טירקל, חושף מה מסתתר מאחורי הדיווחים הלקוניים בתקשורת על "נסיון פיגוע" שהסתיים במותו של עציר. הוא מעלה חשדות לתיאום עדויות, לשחזורים שנעשים כדי לצאת תוך כדי חובה, התעלמות מפרטים ועדויות קריטיים, ומה שנראה כמו אינטרס משותף בין החוקרים לנחקרים – להביא לסיום החקירה ללא אישום. במלים אחרות, חקירה שלא נעשית כדי לרדת לחקר האמת, אלא כדי להראות עשייה כלפי חוץ.

הרשימה הזו היא הראשונה בסדרה שתביא ניתוח של חקירות מצ"ח שהמשותף לכולן הוא: פלסטיני נהרג, שמו של האדם שהרג אותו ידוע, והוא עדיין לא מואשם בדבר. רשיון להרוג.

המסמכים שהגיעו לידינו עברו דרך הצנזורה הצבאית. נמחקו מהם שמות החיילים וחלק משמות המקומות בהם התבצעו פשעיהם. הרשימה הזו לא נכתבת כדי לרדוף את אלה שהרגו. נכון, אם לא היה מדובר בקורבן פלסטיני הם היו יכולים לבלות שנים רבות מאחורי סורג ובריח, אלא שהאשמה האמיתית מונחת לפתח המנגנון. המהות אינה החייל הבודד, אלא השיטה שמאפשרת לכוחות הביטחון לחקור ולזכות את עצמם פעם אחר פעם, בעוד ערימת הגופות שהם מותירים אחריהם רק הולכת וגדלה.

במנגנון זה, ששותפים לו המשטרה הצבאית החוקרת והפרקליטות הצבאית, מתמצית היכולת של המשטר הצבאי בגדה להחביא את ההרג המסיבי של פלסטינים חפים מפשע. "ההליך ההוגן" הוא מצג שווא – תאטרון אבסורד שמכשיר את ההרג הבא. המסקנה היא אחת: חקירת מקרי הרג של פלסטינים, כמו גם הסמכות להעמיד לדין את החשודים, אינה יכולה להישאר בידיו של הארגון שביצע את ההרג.

עילת המעצר: היעדר תעודת זהות

אלו העובדות הנוגעות למותו של יאסר א-טמייזי. הן לקוחות מתוך עדויות החיילים בתיק החקירה:

ב-13 בינואר, שנת 2009, בזמן מבצע "עופרת יצוקה", יצא יאסר א-טמייזי, בן 35, לחרוש שטח אדמה הנמצא בבעלות משפחתו סמוך לכפר אידנא. הוא לקח איתו את פיראס, בנו בן ה-6, וחמור שיעזור להם בעבודתם. חיילי מילואים בסיור רגלי שעברו במקום דרשו מא-טמייזי להזדהות בפניהם, ומכיוון שלא הביא עימו תעודת זהות החליטו החיילים לעצור אותו.

מפקד הכח, ע', שלח את הילד בן ה-6 לבדו הביתה, וכשניסה א-טמייזי להתנגד, קפצו עליו החיילים, הכו אותו, קשרו את ידיו, והזמינו ג'יפ שיקח אותו למעצר. אשה שעברה במקום ניסתה לדבר עם החיילים, התחננה שישאירו את יאסר עם בנו, אך הם כיוונו עליה את רוביהם וסילקו אותה משם.

במהלך הנסיעה השתחררו האזיקונים איתם נכבל א-טמייזי והחיילים קשרו אותו באמצעות כבל מחשב שמצאו. כשהגיעו למוצב תרקומיא, הושיבו החיילים את העצור על כיסא פלסטיק סמוך לעמדת הש"ג, והפקידו עליו שומר, ר'. עדים שונים מספרים שר' "התעסק" עם א-טמייזי, בעט בו וזרק את בקבוק המים שהובא בשבילו, ר' עצמו מספר על חילופי דברים בינו לבין העצור ועל אלימות שהפעיל כלפי א-טמייזי.

כמה שניות  לאחר אותו עימות, ירה ר' שלושה כדורים לעבר א-טמייזי. אחד מהם פילח את בטנו והביא למותו זמן קצר לאחר מכן. מאוחר יותר יטען ר' שהעצור השתחרר מכבליו וניסה לחטוף את נשקו, אך אף אחד מהחיילים האחרים שהיו בסביבה לא יוכל לאמת את גרסתו. החוקר הממונה על התיק, אביאל, לא מצא בסתירות בעדותו (להלן) ובממצאים אחרים כל בעיה, ור' לא הואשם בדבר. כך נהרג יאסר א-טמייזי. בנו פיראס, כיום בן 11, נותר יתום.

שחזור לאחר שנה וחצי

החוקרים בתיק גבו עדויות מכ-15 חיילים שהיו מעורבים בתקרית הזו ומשני אזרחים פלסטינים. הם גם ערכו שחזור במקום האירוע. זה נשמע יסודי מאוד, עד שנכנסים לפרטים. העדויות נגבו שבועות אחרי הירי, חלקן חודשים לאחריו, אחרי שעבר זמן רב שבמהלכו "תוחקרו" החיילים על ידי מפקדיהם, כשכל חייל שומע את סיפוריהם של שאר החיילים.

השחזור נערך שנה וחצי (!) לאחר האירוע, וללא נוכחות החייל היורה. סתירות קשות בעדויות החיילים זוכות להתעלמות מופגנת, זווית כניסת הקליע כפי שצוינה בנתיחה שלאחר המוות, מלמעלה למטה, לא זוכה להתייחסות כלל, למרות שלכאורה מדובר בנקודה קריטית ואחת העדויות הפיזיות הבודדות שנאספו על ידי המשטרה הצבאית, ועוד שלל כשלים שמעלים את התהייה מה היתה בעצם מהות החקירה.

לא מדובר כאן על סתירות קטנות, אלא על כשלים מהותיים: למשל, חלק מהחיילים טוען שלאחר הירי א-טמייזי שכב מקופל עם הפנים כלפי הקרקע במרחק 4-5 מטרים מהיורה (עדויותיהם של רס"ל ד' וסמ"ר ע'), בעוד אחרים מעידים שהוא שכב על הגב. חלקם "לא זוכרים" אם היה כפות או שהשתחרר מכבילתו טרם הירי.

היורה עצמו, ר', סותר את עצמו כשהוא אומר במהלך אותה עדות כי "הפעיל כח סביר" על ידי בעיטה בעציר שהפילה אותו לקרקע, וכמה משפטים אחר כך טוען שלא היה מצב בו העציר נפל לקרקע. סמל אביאל, שניהל את החקירה, בוחר לא ללחוץ בנקודה הזו.

סתירה נוספת בעדותו של ר' נוגעת למרחק בינו לבין העצור. ר' מעיד בהתחלה כי עמד במרחק של ארבעה או חמישה מטרים מהעציר כשזה "הסתער" עליו, אולם טוען בהמשך שהם עמדו קרוב מאוד וא-טמייזי ניסה לתפוס בקצה נשקו.

כאמור, פצע הכניסה של א-טמייזי הוא באזור הטבור ופצע היציאה הוא בעכוז (הפרש של 24 ס"מ מלמעלה למטה). בהתחשב בכך שגובהו של א-טמייזי היה 172 ס"מ, הזוית הזו חייבת לעורר שאלות לגבי תנוחת גופו של ההרוג ברגע הירי. ניתן להסיק לכאורה שההרוג היה בעמדה נמוכה משמעותית מהיורה, בניגוד לגרסה שמסר בחקירה.

גם חבורות טריות בפניו, בכתפו, ובחזהו של א-טמייזי לא זוכות לאזכור אחד בדו"ח החקירה. יש סתירות אפילו לגבי מספר הכדורים שירה ר' לעבר רגליו של א-טמייזי ולעבר בטנו: בעדותו הוא טוען שניים לרגליים ואחד לבטן. מפקדו טוען (טענה שנתמכת במשתמע ממספר עדויות אחרות), כי נורה כדור אחד לרגליים ושניים לבטן. גם כאן לא טרחו החוקרים לעמת את היורה עם הסתירות.

א', חייל נוסף, העיד כי ראה "התעסקות שנראתה לו מיותרת והימצאות מיותרת ליד העציר". כך למשל העובדה שהיורה עומד בסמוך מאוד לא-טמייזי. בשלב מסוים הוא ראה את העציר כורע על הברכיים כאשר הכיסא נפול ור' מנסה להחזיר אותו לשבת תוך שהוא בועט בבקבוק מים שנמצא במקום על מנת להרחיקו מהעציר. לאחר מכן שמע שקשוק נשק וראה את ר' כשהוא מחזיק את נשקו בתנוחה המאפשרת ירי בשעה שהעציר יושב כפות בכיסא, והיה לו ברור שזה נועד להפחיד את העציר. לדבריו, ר' כלל לא לבש אפוד, דבר שלא נשאל אפילו פעם אחת במהלך כל חקירת ההרג.

עדות של חייל אחר, רס"ל ד', תומכת בסיפור ההתעללות, כשהוא מעיד כי ראה את היורה מקים את העציר מכסאו ומכוון עליו את הנשק. החוקרים אינם בודקים את הנקודה הזו.

עדותו של ר' עצמו מעלה תהיות לגבי מניעיו: לדבריו, כשא-טמייזי ביקש לשתות מים ולקח את הבקבוק, הוא תפס את הבקבוק ואמר "תשב במקום ותקבל את המים". כשהעציר מחה מילולית על ההתנהגות הזו "נשמט" הבקבוק מידיו של ר', ואז נאלץ "להפעיל כח סביר" על מנת להחזיר את א-טמייזי לכיסא. זאת אומרת שידיו של א-טמייזי היו משוחררות, אך ר' לא יורה בו אלא מחזיר אותו למקומו. רק לאחר מכן, ממשיך ר', הוא "הרגיש שמשהו לא בסדר", דרך את נשקו והתקרב אליו. לדבריו, במשך חצי דקה התפלל א-טמייזי כשר' עומד במרחק חמישה מטרים ממנו, אז החלו לקלל זה את זה כשר' צועק עליו לשבת. בשלב הזה, הוא ממשיך, א-טמייזי רץ ריצת אמוק לעברו ותפס לו את הנשק, ורק אז ירה ר' שתי יריות לכיוון הרגליים, ואחריה יריה נוספת למרכז גופו. 

חיילים אחרים (סמ"ר ע' ורס"ל ד') מדווחים על יריה אחת, צעקה, ואז שתי יריות. מפקד הפלוגה, סרן ע' טוען גם כי הייתה זו היריה השניה שהרגה את א-טמייזי, זו שלטענת היורה כלל לא נורתה לכיוון בטנו של העצור.

אפילו הסמח"ט, סא"ל משה, מודה כי היו כשלים ושגיאות מקצועיות במהלך המעצר, אך בקשר להריגת העצור הוא "מסתמך על דבריו של החייל".

צה"ל הוא הכח הריבוני בשטחים, והוא אחראי גם לחייהם ולשלומם של הפלסטינים. העובדה הזו אינה זוכה לשום ביטוי בחקירת מותו של יאסר א-טמייזי. כמות כזו של סתירות פנימיות וכשלים ערכיים ואחרים הייתה חייבת לעורר לפחות את השאלות לגבי מידת אשמתו של ר' במותו של א-טמייזי.

יאסר א-טמייזי מת אחרי שיצא מביתו עם ילדו בן ה-6 בלי כוונה להרע לאיש. החיילים שעצרו אותו טעו, על כך אין ויכוח, וגם הם וגם מפקדיהם מודים בכך. הש"ג, ר', התעמר בעצור. התעלל בו אפילו. אולי משעמום, אולי מרוע לב, ואולי משילוב של השניים, אבל העובדה נותרת בעינה: ר' ירה ביאסר א-טמייזי אחרי שהתעמר בו, הכה אותו, וקילל אותו.

רק נסו לדמיין את אותה סיטואציה בה במקום יאסר היה יושב על הכיסא יוסי. האם גם אז היה הסמח"ט ממהר לקבל את דבריו רוויי הסתירות של היורה? האם גם אז היה החוקר נוטה להתעלם מהשקרים שסופרו לו?

ב-29.3.2011 הודיעה הפרקליטות הצבאית הודיעה לארגון "יש דין" כי החליטה לסגור את התיק ללא העמדה לדין של ר'. בוועדת טירקל, אשר קמה בכדי לבדוק את הכשלים בחקירות צה"ל, הסבירו סגירה זאת באימוץ מוחלט של גרסת היורה למרות הסתירות בה והמחסור בעדויות תומכות.

בקשה לתגובה נשלחה לדובר צה"ל ותפורסם כאן כשתתקבל.